Media

ביקורת מוצר: כלכליסט – גיליון ראשון

בצהריים רצתי לחנות סטימצקי הקרובה ורכשתי את הגיליון הראשון של כלכליסט. השעה עוד לא היתה אחת בצהריים והעיתון שרכשתי היה האחרון על המדף. שילמתי שלושה, ולא חמישה שקלים כפי שהודפס, והלכתי הביתה לבדוק על מה כל המהומה. לאחר שגמעתי את כל דפי העיתון בשקיקה מאולצת הגעתי למסקנה: על לא מאומה, אבל זה ממש לא חשוב. ביום ש-ynet עלו לאוויר בשנת 2000, שוחחתי עם העורך של אחד המתחרים. "לא נפלתי", אמר בטון של פרצוף מעוקם. בעוד האתר של העורך ההוא, כבר בדרך ליפול פעם נוספת, מקומו של ynet בצמרת הטבלה רק הולך ומתבסס.

בניגוד לחינמונים שיצאו בקול רעש גדול, העיתון של היום אפילו לא נשלח אל קהילת "הראשונים", שאמורים לקבל לביתם את העיתון בחינם כדי שיוכלו להתרשם ולהתרגל. בסטימצקי, כאמור, לא חיכתה לבאים ערימה של עיתונים, ועל הגיליונות המעטים שהתגלגלו למשרדי ynet נאלצו העובדים ללכת מכות. לא צריך ללכת רחוק – בדבר העורכים, יואל אסתרון ו גלית חמי, אפשר למצוא פיסקה שלמה שמנסה להגיד בעצם "תרגעו, זה רק פילוט".

אז קודם כל נרגענו. זה רק פילוט, ואת הדבר האמיתי אפשר רק להמשיך לדמיין. יותר עיתונאים, יותר מוספים, יותר עמודים, יותר סקופים העיקר – הרבה יותר. באמת אי אפשר לשפוט עיתון כל כך צעיר שהשטח עוד בקושי מכיר את הכתבים שלו, ואת מספרי הטלפונים שלהם. מצד שני, כש-ynet עלו לאוויר, אף אחד לא יצר עדיין תוכן רציני באינטרנט. בשוק הכלכלונים של 2008, לעומת זאת, זה ממש לא המצב.

Having said that , אוכל להתייחס למוצר כפי שהוא. החלק המרכזי (לשוק ההון יש מוסף משלו) מזכיר לי סניף של המשביר לצרכן, עם ניחוח של השער האחורי. הכל מהכל, בערבובייה חסרת חן ואופי: קצת חדשות וראיון עם שר האוצר הכרזימטי בר-און, של עידן גרינבאום ואדריאן פילוט – לצד אופנה (נעלי סניקרס). צרכנות פיננסית (ביטוחים מיותרים) של איתן כ הן, וצרכנות מעשית (השוואת מכוני רכב) של תומר הדר – לצד תיירות [הטירות(!!!)] הכי שוות באירופה] של צמרת פרנט. רכילות, נדל"ן, פרסום, ולייף סטייל (לאן נצא והיכן נשב ב-2008) של גלי וולוצקי – ולצידם פיקנטריה (300 מטבעות נמכרו ב-10 מיליון דולר) של יואב בורנשטיין. תרבות (ביקורת תיאטרון) של מאיה נחום שחל – ולצדה אינטרנט (הבלוג עאלק של סטיב ג'ובס) של עידו קינן ויהונתן זילבר. והרשימה הזו היא אפילו לא הכל.

ובכן, רבותי, זה לא עיתון, זו תצוגת תכלית.

בעולם ההיטק נהוג לומר שהכל אנשים. כמי שמכיר מקרוב כמה וכמה מעובדי הכלכליסט, אני מהמר שאיכות המוצר שיצאה היום לדוכנים פשוט לא רלבנטית לכלום, ועם ההכוונה הנכונה והשקט התעסוקתי (ב-ynet למשל היה גל פיטורים גדול כשנה לערך לאחר העלייה לאוויר, לאחריו האתר קפא למשך זמן רב), אלהים גדול למה שהם מסוגלים.

אבל עזבו. עדיף בהרבה להתמקד ביפה. הטור שעשה לי את היום, ואת השבוע, ואת החודש, ואולי את השנה, היה הטור חרדת וידוי של צביקה בשור. כבר הרבה זמן לא הזדהיתי עם טקסט כל כך אישי. הכותרת חותכת בבשר, והקריקטורה חודרת ישר ללב. צביקה, מוותיקי האינטרנט הישראלי, מסביר שם על תהפוכות הבטן שנגרמו לו מהעבודה שהוא פשוט לא היה מסוגל להסביר לסבא שלו מה הוא עושה, עד שהוא פשוט ויתר. לא מתוך התנשאות הדור הצעיר על המבוגר. זהו ויתור שכרוך בוויתור משמעותי הרבה יותר – ויתור על תחושות ההכרה וההערכה של דמויות המפתח של ילדותנו, שלא עוזבות אותנו בעצם אף פעם. אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. הרצון שלא לוותר על התחושה הזו היה רוח גבית לדורות של יהודים שצעדו אל בתי הספר לרפואה ומשפטים. הגוף בן ה-91 של סבא שלי סופר את ימיו לאחור, אבל את מוחו הצלול והקודח מעסיקות צרות אחרות, כמו איך זה שהנכד שלו, שבכלל היה צריך להיות עורך דין, עוסק בדבר המוזר הזה שאפילו שם ברור אין לו. לופטגשפט מהסוג הנחות ביותר. מה זה השטויות האלה? הוא שואל. אתה כבר בן שלושים. תמצא בחורה טובה שלאבא שלה יש מפעל ותעבוד בבוכלטריה.

גילוי נאות: בשנה האחרונה אני משמש כתב פרילאנסר לענייני אינטרנט ומחשבים במעריב. אורן הוברמן, עורך ההיטק והאינטרנט של כלכליסט, היה העורך שלי בנענע10 ובמעריב, ועובדים רבים בכלכליסט הם חברים ומכרים. בתחילת העשור עבדתי ב-ynet

4 Comments

ערב גבינות יין ופדופילים

בתחילת שנות השמונים שודרה בישראל המיני סדרה "בין שתי ערים", על פי ספרו של צ'ארלס דיקנס, שעסק בתקופת המהפכה הצרפתית. עבורי, המאורעות שתוארו בסדרה היו בסך הכל הפסקות פרסומת (לא שמישהו בישראל ידע אז מה זו הפסקת פרסומת) בין רגעי השיא של אותה סדרה שנחרטו בזכרוני עד עצם היום הזה: אצילים צרפתים מרוחי איפור ועוטי פאות פומפוזיות, מועלים אל הגיליוטינה לקול מצהלות ההמון. אלה, הריעו באחת כל אימת שראשו של אציל או אצילה נחבט אל הקרקע והחל מתגלגל למרגלות הגרדום. אבל זה היה במאה השמונה עשרה. היום, הסבירו לי אז אבא ואמא, יש משטרה, בתי משפט וסוהר. לעומת הימים החשוכים הללו, בישראל המתקדמת של המאה עשרים – כיכר העיר ריקה.

השבוע שעבר, אשר עמד בסימן תחקיר חברת החדשות של ערוץ 10 "ילדות בסכנה", מילא מחדש את הכיכר. מדי ערב זכינו לראות בפריים טיים את דב גילהר צולב בפריים טיים גבר או שניים, שהגיעו לבית ששכרה ההפקה במטרה לפגוש את ליטלוש13, מורנוש13, או לוטם13, או דמות פיקטיבית שרקחו תחקירני התוכנית. הפורמט הטלוויזיוני היה מבוסס על התוכנית "לתפוס טורף" (To Catch a Predator) שיובא מארה"ב והיה דומה כמעט אחד לאחד לסדרת התחקירים ששודרה בשבוע שעבר. הדימיון הגיע עד לפרטין הקטנים ביותר של הבימוי. כך למשל, הכניסה של דב גילהר לסלון, השאלות אודות מעשיו במקום וכוונותיו ועד הטחת תמלילי הצ'אטים הבוטים בפניו, היא חיקוי של סדרת פעולות דומה של המנחה האמריקני. בארה"ב שודרה הגירסה הראשונה של התוכנית כבר ב-2004. מאז שודרו כמה סבבים שלה, ואף נולדו לה חיקויים דוגמת לתפוס נוכל, לתפוס גנב, לתפוס גנב מכוניות לתפוס גנבי אייפודים.

אבל בישראל כמו בישראל, הכל צריך להיות מוגזם יותר, בוטה יותר. בעוד בארה"ב היה מדובר בסדרת תוכניות נפרדת, בישראל היא מותגה כסדרת תחקירים של חברת החדשות. אבל המיתוג הזה הוא לא השאלה היחידה שעל הצופה הביקורתי להעלות. בראיון שהעניק גילהר לכתבת עינת בר הוא נשאל את השאלות הקשות ביותר. אבל הראיון פורסם באתר נענע10, אתר הבית שהערוץ מחזיק כמחצית מהבעלות עליו. מיותר לציין שגלהר יצא נהדר בראיון. כך למשל, על השאלה "ומה יקרה אם אחד מהמטרידים המיניים יתאבד?" ענה גלהר: "זה יהיה מאוד מצער. אני מקווה שלא יקרה". התשובה הרהוטה עד כדי יחצ"ניות לא נתקלה בשאלת המשך, למשל, כזו שתזכיר למרואיין שבארה"ב, בה נחשבת התוכנית לשנויה במחלוקת, זה כבר קרה.

מי שרוצה לקבל מבט אל עתיד הוויכוח הציבורי שעוד צפוי לנו בעקבות התוכנית ,מוזמן לבקר בערך אודותיה בוויקיפדיה, שם מוזכרות מחלוקות משפטיות מרתקות כמו גם ביקורת קשה שהטיחו בה אנשי הפקה לשעבר. מי שיעדיפו לקרוא מאמר ביקורתי אמיתי על התוכנית ועל הבעייתיות שלה יכולים להיחשף אליה דווקא במגרש הביתי של ערוץ 10 עצמו. ארבעה חודשים לפני שפורטל נענע הפך לנענע10, פירסמה הכתבת גליה דן-לי טור ביקורת נוקבת על התוכנית האמריקנית. צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין, שגירסה ישראלית של תוכנית כה בעייתית, עלתה לשידור בערוץ שנמצא בפיקוח ציבורי ועוד מצא את דרכו אל הפריים-טיים של החדשות בדמות תחקיר עיתונאי. וכך היא כותבת: "השפלה הציבורית הזאת היא היא סוד הקסם עבור מי שמכורים לסוג הבידור הזה של דרמת חיים אמיתית. הנוסחה הקבועה של התוכנית – עבריין נכנס לבית, ציפייה, קריין יוצא, הפתעה, מצלמות יוצאות, הפתעה מספר 2, משטרה יוצאת, הפתעה מספר 3 – עובדת בדיוק מושלםמלחמת האכיפה של עשרת הדיברות בפריים טיים לא מפסיקה להפתיע. מה שמוכרים לנו במקרה של "הטורף" זה חיים של בן אדם …זה טראגי, זה מהפנט, זה סוחף, זה גורם לתחושת סיפוק". אם זה לא היה כתוב באתר הבית של הערוץ ששידר את התוכנית, היה אפשר לטעון הרבה מאוד דברים. אבל זה לא. הכותרת של הכתבה ההיא היתה, אגב, "סוטה נולד".

בישראל, טרם נתקלתי בדרישה חד משמעית מערוץ 10 לחשוף את תמלילי השיחות. אלה, בטרם שודרו, עברו סינון קפדני. אם נחזור ונביט רגע אל העתיד, נראה שבארה"ב עלתה טענה שהתחקירנים אכן המתינו לפניות מצד הטורפים, אולם במקרים רבים האיזכור המיני הראשון דווקא כן הגיע מצד התחקירנים. מרגע זה, כך על פי אחת הטענות, התנפלו הגברים על הפיתיון כמוצאי שלל רב. במהלך השבוע שוחחתי שלא לציטוט עם גורם מקורב מאוד לתוכנית. הזדהיתי ככתב מעריב והופניתי אחר כבוד לדבר עם העורך או המפיק. בשולי הדברים הביע הבחור צער על כך שאף אחד מהגברים עימם הצוות שהיה באחריותו לא הגיע בסופו של דבר לזירת הצילומים. לא ניתן להסיק מהדברים מסקנה חותכת אבל כן ניתן לומר כי הם מעלים שתי שאלות חשובות: ראשית, אם למרות כל המאמצים, לא הצליח צוות שלם במשך כמה חודשים להעלות בחכתו אפילו סוטה אחד, האם אין הדבר רמז על כך שיתכן שאין מדובר בתופעה כה רחבה כפי שניתן לנו להבין? שנית, האם אין באכזבת הגורם רמז למאמץ שהושקע בהבאת הגברים אל המלכודת? האם אין בכך כדי לתמוך בדרישה לגיטימית לחשיפת התמלילים בפני הציבור?

פה, אגב, גדעון לוי אומר בערך את אותם דברים

[תוספת מאוחרת: וגם גל מור, מסתבר]

וזהו טור שפורסם באון-ליין ביום ראשון, בו ניסיתי, בעזרתן של נערות אמיתיות, להזיז קצת הצידה את המסכות של ערוץ10

5 Comments