אתמול בערב הלכתי לכיכר רבין. היה אמור לצאת משם מסע אופניים נגד הכיבוש. גם העובדה שהאירוע פורסם והופץ בפייסבוק לא עזר להזיז את התל אביבים מאדישותם, ועשרים דקות אחרי השעה היעודה ניתן היה לספור שם לא יותר מכעשרים-שלושים איכפתניקים שהיו מוכנים לצאת אל הקור בשביל משהו הזוי כמו הכיבוש. בסך הכל באתי לצלם, ולא היו לי אופניים, וגם ככה היו לי דברים יותר מעניינים לעשות כמו לשבת בבית קפה ולדבר על בלוגים.

אבל זה לא מה שהתכוונתי לספר. בדרך הלוך, ממש למרגלות תיאטרון בית לסין, שני ילדים שיחקו זה עם זה בצורה די מוזרה. אחד עמד והשני החטיף לו מכות. בידידות כאילו. אני בחביבות כאילו, סיננתי תוך כדי הליכה: "לא להרביץ". הילד, שהיה נראה אפילו יותר חנון ממה שאני נראיתי בגילו (שאותו קשה לי לנחש אבל הוא בטח משהו כמו 10-11 ) לא נשאר חייב וצעק לעברי: "תיזהר שאני לא ארביץ גם לך". אולי אני אקרא לביבי נתניהו ונרביץ לו יחד.

עוד משחר ימי ברשת רציתי אתר פרטי. כזה שאוכל לפרסם בו את הגיגי ותמונותיי ויהיה רק שלי. אפילו ספר html קניתי. זה היה אי שם בשנת 2000, הרבה לפני ששמעתי לראשונה על המילה בלוג. מאז הספקתי לעבוד בשלושה פורטלים ולהפוך לכתב אינטרנט – אבל בלוג לא טרחתי לפתוח. בלוג?! אפילו פעילות ראויה ברשת חברתית לא רשמתי על שמי. כתבתי על בלוגים, ובלוגרים, ובכל פעם הבטחתי לעצמי שאו-טו-טו. בין לבין מרחתי את עצמי בשלל תירוצים, מדוע לא לקפוץ למים הקרים.

ואז הגיע פייסבוק, וחיסל את כולם. פשוט מאוד – נוכחות אינטרנטית היא דבר טוב ויפה – אך אין בה די, אם היא אינה מלווה בכלי הפצה ראוי שיגבה אותה. לקח לי פחות מחמישה חודשים מאז שגיליתי את המכשיר המדהים הזה, כדי לקנות דומיין, ולהתקין את וורדפרס ולצאת לדרך.