על הקווים

עם משקל משקל אפסי, כ-380 גרם, מהיר כטיל וכל התכונות שחסרות באייפד של אפל, כמו מצלמה וטלפון (!!!) ושלל אפליקציות שימושיות מובנות כמו קורא ספרים/מגזינים/עיתונים וחבילת תוכנות משרדיות (אופיס) חינמית – הסמסונג גלאקסי טאב מחזק את ההערכה שאכן האייפד של אפל היה רק ההתחלה, ומחשבי הלוח הם אכן הקטגוריה הכי לוהטת במחשוב הנייד.

מי צריך גאדג'טים אם אם יש דוגמניות?! שעה לאחר הגיעי לתערוכת מוצרי האלקטרוניקה הגדולה בעולם שתיפת מחר בברלין, תפסתי לשיחה נוקבת את מיס IFA, האווטאר שהפכה לילד אמיתי (ובמציאות יפה אפילו יותר)!

בשיח עם דובר IFA רולנד שטלה ניסיתי לברר מי יותר גדול – IFA, או המתחרים מעבר לים – תערוכת האלקטרוניקה CES בלאס וגאס? שטלה אומר שמזה כשנתיים IFA היא התערוכה הגדולה בעולם עם יותר שטח תצוגה ויותר מציגים. השנה, התערוכה שבה הוצג הקומפקט דיסק הראשון והטלוויזיה הצבעונית הראשונה חוגגת את שנתה החמישים. היא כוללת הפעם שטח תצוגה גדול ב-11% לעומת שנה שעברה, ו-22% אחוז יותר מציגים לעומת 2009, שהיתה דלה למדי בהשקות מרעישות. השנה נפתחה התערוכה עם השקת הטאבלט, מחשב הלוח החדש של סמסונג. לדברי שטלה, ההתעניינות במחשב החדש שאמור לתת בראש לאייפד של אפל, היתה כה גדולה עד שכמאה עיתונאים מצאו עצמם בחוץ ולא הצליחו להיכנס לאירוע. שטלה המשיך ולכלך באלגנטיות על CES כשטען שהסיבה היחידה שבתערוכה שמעבר לים מוצגים יותר מוצרים היא שב-CES משתתפים יצרנים סינים אנונימיים רבים וכן משום שמוצגים בה גם חלקי מוצרים כמו מסכי לד. זאת, בעוד שב-IFA מוצגים בעיקר מוצרים מוגמרים.

בצהריים רצתי לחנות סטימצקי הקרובה ורכשתי את הגיליון הראשון של כלכליסט. השעה עוד לא היתה אחת בצהריים והעיתון שרכשתי היה האחרון על המדף. שילמתי שלושה, ולא חמישה שקלים כפי שהודפס, והלכתי הביתה לבדוק על מה כל המהומה. לאחר שגמעתי את כל דפי העיתון בשקיקה מאולצת הגעתי למסקנה: על לא מאומה, אבל זה ממש לא חשוב. ביום ש-ynet עלו לאוויר בשנת 2000, שוחחתי עם העורך של אחד המתחרים. "לא נפלתי", אמר בטון של פרצוף מעוקם. בעוד האתר של העורך ההוא, כבר בדרך ליפול פעם נוספת, מקומו של ynet בצמרת הטבלה רק הולך ומתבסס.

בניגוד לחינמונים שיצאו בקול רעש גדול, העיתון של היום אפילו לא נשלח אל קהילת "הראשונים", שאמורים לקבל לביתם את העיתון בחינם כדי שיוכלו להתרשם ולהתרגל. בסטימצקי, כאמור, לא חיכתה לבאים ערימה של עיתונים, ועל הגיליונות המעטים שהתגלגלו למשרדי ynet נאלצו העובדים ללכת מכות. לא צריך ללכת רחוק – בדבר העורכים, יואל אסתרון ו גלית חמי, אפשר למצוא פיסקה שלמה שמנסה להגיד בעצם "תרגעו, זה רק פילוט".

אז קודם כל נרגענו. זה רק פילוט, ואת הדבר האמיתי אפשר רק להמשיך לדמיין. יותר עיתונאים, יותר מוספים, יותר עמודים, יותר סקופים העיקר – הרבה יותר. באמת אי אפשר לשפוט עיתון כל כך צעיר שהשטח עוד בקושי מכיר את הכתבים שלו, ואת מספרי הטלפונים שלהם. מצד שני, כש-ynet עלו לאוויר, אף אחד לא יצר עדיין תוכן רציני באינטרנט. בשוק הכלכלונים של 2008, לעומת זאת, זה ממש לא המצב.

Having said that , אוכל להתייחס למוצר כפי שהוא. החלק המרכזי (לשוק ההון יש מוסף משלו) מזכיר לי סניף של המשביר לצרכן, עם ניחוח של השער האחורי. הכל מהכל, בערבובייה חסרת חן ואופי: קצת חדשות וראיון עם שר האוצר הכרזימטי בר-און, של עידן גרינבאום ואדריאן פילוט – לצד אופנה (נעלי סניקרס). צרכנות פיננסית (ביטוחים מיותרים) של איתן כ הן, וצרכנות מעשית (השוואת מכוני רכב) של תומר הדר – לצד תיירות [הטירות(!!!)] הכי שוות באירופה] של צמרת פרנט. רכילות, נדל"ן, פרסום, ולייף סטייל (לאן נצא והיכן נשב ב-2008) של גלי וולוצקי – ולצידם פיקנטריה (300 מטבעות נמכרו ב-10 מיליון דולר) של יואב בורנשטיין. תרבות (ביקורת תיאטרון) של מאיה נחום שחל – ולצדה אינטרנט (הבלוג עאלק של סטיב ג'ובס) של עידו קינן ויהונתן זילבר. והרשימה הזו היא אפילו לא הכל.

ובכן, רבותי, זה לא עיתון, זו תצוגת תכלית.

בעולם ההיטק נהוג לומר שהכל אנשים. כמי שמכיר מקרוב כמה וכמה מעובדי הכלכליסט, אני מהמר שאיכות המוצר שיצאה היום לדוכנים פשוט לא רלבנטית לכלום, ועם ההכוונה הנכונה והשקט התעסוקתי (ב-ynet למשל היה גל פיטורים גדול כשנה לערך לאחר העלייה לאוויר, לאחריו האתר קפא למשך זמן רב), אלהים גדול למה שהם מסוגלים.

אבל עזבו. עדיף בהרבה להתמקד ביפה. הטור שעשה לי את היום, ואת השבוע, ואת החודש, ואולי את השנה, היה הטור חרדת וידוי של צביקה בשור. כבר הרבה זמן לא הזדהיתי עם טקסט כל כך אישי. הכותרת חותכת בבשר, והקריקטורה חודרת ישר ללב. צביקה, מוותיקי האינטרנט הישראלי, מסביר שם על תהפוכות הבטן שנגרמו לו מהעבודה שהוא פשוט לא היה מסוגל להסביר לסבא שלו מה הוא עושה, עד שהוא פשוט ויתר. לא מתוך התנשאות הדור הצעיר על המבוגר. זהו ויתור שכרוך בוויתור משמעותי הרבה יותר – ויתור על תחושות ההכרה וההערכה של דמויות המפתח של ילדותנו, שלא עוזבות אותנו בעצם אף פעם. אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. הרצון שלא לוותר על התחושה הזו היה רוח גבית לדורות של יהודים שצעדו אל בתי הספר לרפואה ומשפטים. הגוף בן ה-91 של סבא שלי סופר את ימיו לאחור, אבל את מוחו הצלול והקודח מעסיקות צרות אחרות, כמו איך זה שהנכד שלו, שבכלל היה צריך להיות עורך דין, עוסק בדבר המוזר הזה שאפילו שם ברור אין לו. לופטגשפט מהסוג הנחות ביותר. מה זה השטויות האלה? הוא שואל. אתה כבר בן שלושים. תמצא בחורה טובה שלאבא שלה יש מפעל ותעבוד בבוכלטריה.

גילוי נאות: בשנה האחרונה אני משמש כתב פרילאנסר לענייני אינטרנט ומחשבים במעריב. אורן הוברמן, עורך ההיטק והאינטרנט של כלכליסט, היה העורך שלי בנענע10 ובמעריב, ועובדים רבים בכלכליסט הם חברים ומכרים. בתחילת העשור עבדתי ב-ynet

וזה בא מפה

הפרסומת הזו של אידיאולוג'יק עבור הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול היא אחד הדברים הכי מדהימים שראיתי בחיים שלי. אין לי הסבר לנסיבות הולדתו, חוץ מלנחש שהקמפיין כולו, נהגה, עוצב, לוהק, שוייף, מוקסס ורונדר, בין ג'וינט לג'וינט, עם האנגאובר מסופ"ש רווי אלכוהול, במקרה הטוב.

אנשים שמכירים אותי מקרוב יודעים שהנושא רגיש אצלי, והם יודעים גם למה. הסיבה שלי כל כך טובה עד שאין מי שלא מקבל אותה בהבנה ועובר הלאה. ככה זה. עשיתי, הפסקתי, מתגעגע אבל לא נוגע. זה שם אותי במקום מאוד מיוחד, מצד אחד לא סטלן צדקן, מצד שני לא סחי אנאלי.

הסרטון מנסה לשלוף, בגמלוניות רבה וללא שמץ תחכום את השטיח מתחת לשתי האטרקציות העיקריות של הסמים – הכיפיות והמגניבות שלהם. לפי הסרטון, היי בנטורל מגניב וכייפי לא פחות. כדאי לכם. יש שתי בעיות עם זה. הראשונה, היא שזה פשוט לא נכון. כולם יודעים את זה, גם החבר'ה ממשרד הפירסום. השנייה היא שהדרך הכי טובה להודות שיש למוצר שלך בעיית מגניבות קשה היא לומר עליו בקול רם שהוא מגניב. ע"ע לעשות צבא, לעשות מילואים או לחבוש קסדה.

בקיצור, אם החבר'ה ממשרד הפירסום היו באים לעבודה טיפה יותר בנטורל, אולי היה יוצא להם קמפיין קצת יותר מחובר למציאות.

בתחילת שנות השמונים שודרה בישראל המיני סדרה "בין שתי ערים", על פי ספרו של צ'ארלס דיקנס, שעסק בתקופת המהפכה הצרפתית. עבורי, המאורעות שתוארו בסדרה היו בסך הכל הפסקות פרסומת (לא שמישהו בישראל ידע אז מה זו הפסקת פרסומת) בין רגעי השיא של אותה סדרה שנחרטו בזכרוני עד עצם היום הזה: אצילים צרפתים מרוחי איפור ועוטי פאות פומפוזיות, מועלים אל הגיליוטינה לקול מצהלות ההמון. אלה, הריעו באחת כל אימת שראשו של אציל או אצילה נחבט אל הקרקע והחל מתגלגל למרגלות הגרדום. אבל זה היה במאה השמונה עשרה. היום, הסבירו לי אז אבא ואמא, יש משטרה, בתי משפט וסוהר. לעומת הימים החשוכים הללו, בישראל המתקדמת של המאה עשרים – כיכר העיר ריקה.

השבוע שעבר, אשר עמד בסימן תחקיר חברת החדשות של ערוץ 10 "ילדות בסכנה", מילא מחדש את הכיכר. מדי ערב זכינו לראות בפריים טיים את דב גילהר צולב בפריים טיים גבר או שניים, שהגיעו לבית ששכרה ההפקה במטרה לפגוש את ליטלוש13, מורנוש13, או לוטם13, או דמות פיקטיבית שרקחו תחקירני התוכנית. הפורמט הטלוויזיוני היה מבוסס על התוכנית "לתפוס טורף" (To Catch a Predator) שיובא מארה"ב והיה דומה כמעט אחד לאחד לסדרת התחקירים ששודרה בשבוע שעבר. הדימיון הגיע עד לפרטין הקטנים ביותר של הבימוי. כך למשל, הכניסה של דב גילהר לסלון, השאלות אודות מעשיו במקום וכוונותיו ועד הטחת תמלילי הצ'אטים הבוטים בפניו, היא חיקוי של סדרת פעולות דומה של המנחה האמריקני. בארה"ב שודרה הגירסה הראשונה של התוכנית כבר ב-2004. מאז שודרו כמה סבבים שלה, ואף נולדו לה חיקויים דוגמת לתפוס נוכל, לתפוס גנב, לתפוס גנב מכוניות לתפוס גנבי אייפודים.

אבל בישראל כמו בישראל, הכל צריך להיות מוגזם יותר, בוטה יותר. בעוד בארה"ב היה מדובר בסדרת תוכניות נפרדת, בישראל היא מותגה כסדרת תחקירים של חברת החדשות. אבל המיתוג הזה הוא לא השאלה היחידה שעל הצופה הביקורתי להעלות. בראיון שהעניק גילהר לכתבת עינת בר הוא נשאל את השאלות הקשות ביותר. אבל הראיון פורסם באתר נענע10, אתר הבית שהערוץ מחזיק כמחצית מהבעלות עליו. מיותר לציין שגלהר יצא נהדר בראיון. כך למשל, על השאלה "ומה יקרה אם אחד מהמטרידים המיניים יתאבד?" ענה גלהר: "זה יהיה מאוד מצער. אני מקווה שלא יקרה". התשובה הרהוטה עד כדי יחצ"ניות לא נתקלה בשאלת המשך, למשל, כזו שתזכיר למרואיין שבארה"ב, בה נחשבת התוכנית לשנויה במחלוקת, זה כבר קרה.

מי שרוצה לקבל מבט אל עתיד הוויכוח הציבורי שעוד צפוי לנו בעקבות התוכנית ,מוזמן לבקר בערך אודותיה בוויקיפדיה, שם מוזכרות מחלוקות משפטיות מרתקות כמו גם ביקורת קשה שהטיחו בה אנשי הפקה לשעבר. מי שיעדיפו לקרוא מאמר ביקורתי אמיתי על התוכנית ועל הבעייתיות שלה יכולים להיחשף אליה דווקא במגרש הביתי של ערוץ 10 עצמו. ארבעה חודשים לפני שפורטל נענע הפך לנענע10, פירסמה הכתבת גליה דן-לי טור ביקורת נוקבת על התוכנית האמריקנית. צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין, שגירסה ישראלית של תוכנית כה בעייתית, עלתה לשידור בערוץ שנמצא בפיקוח ציבורי ועוד מצא את דרכו אל הפריים-טיים של החדשות בדמות תחקיר עיתונאי. וכך היא כותבת: "השפלה הציבורית הזאת היא היא סוד הקסם עבור מי שמכורים לסוג הבידור הזה של דרמת חיים אמיתית. הנוסחה הקבועה של התוכנית – עבריין נכנס לבית, ציפייה, קריין יוצא, הפתעה, מצלמות יוצאות, הפתעה מספר 2, משטרה יוצאת, הפתעה מספר 3 – עובדת בדיוק מושלם …מלחמת האכיפה של עשרת הדיברות בפריים טיים לא מפסיקה להפתיע. מה שמוכרים לנו במקרה של "הטורף" זה חיים של בן אדם …זה טראגי, זה מהפנט, זה סוחף, זה גורם לתחושת סיפוק". אם זה לא היה כתוב באתר הבית של הערוץ ששידר את התוכנית, היה אפשר לטעון הרבה מאוד דברים. אבל זה לא. הכותרת של הכתבה ההיא היתה, אגב, "סוטה נולד".

בישראל, טרם נתקלתי בדרישה חד משמעית מערוץ 10 לחשוף את תמלילי השיחות. אלה, בטרם שודרו, עברו סינון קפדני. אם נחזור ונביט רגע אל העתיד, נראה שבארה"ב עלתה טענה שהתחקירנים אכן המתינו לפניות מצד הטורפים, אולם במקרים רבים האיזכור המיני הראשון דווקא כן הגיע מצד התחקירנים. מרגע זה, כך על פי אחת הטענות, התנפלו הגברים על הפיתיון כמוצאי שלל רב. במהלך השבוע שוחחתי שלא לציטוט עם גורם מקורב מאוד לתוכנית. הזדהיתי ככתב מעריב והופניתי אחר כבוד לדבר עם העורך או המפיק. בשולי הדברים הביע הבחור צער על כך שאף אחד מהגברים עימם הצוות שהיה באחריותו לא הגיע בסופו של דבר לזירת הצילומים. לא ניתן להסיק מהדברים מסקנה חותכת אבל כן ניתן לומר כי הם מעלים שתי שאלות חשובות: ראשית, אם למרות כל המאמצים, לא הצליח צוות שלם במשך כמה חודשים להעלות בחכתו אפילו סוטה אחד, האם אין הדבר רמז על כך שיתכן שאין מדובר בתופעה כה רחבה כפי שניתן לנו להבין? שנית, האם אין באכזבת הגורם רמז למאמץ שהושקע בהבאת הגברים אל המלכודת? האם אין בכך כדי לתמוך בדרישה לגיטימית לחשיפת התמלילים בפני הציבור?

פה, אגב, גדעון לוי אומר בערך את אותם דברים

[תוספת מאוחרת: וגם גל מור, מסתבר]

וזהו טור שפורסם באון-ליין ביום ראשון, בו ניסיתי, בעזרתן של נערות אמיתיות, להזיז קצת הצידה את המסכות של ערוץ10

אתמול בערב הלכתי לכיכר רבין. היה אמור לצאת משם מסע אופניים נגד הכיבוש. גם העובדה שהאירוע פורסם והופץ בפייסבוק לא עזר להזיז את התל אביבים מאדישותם, ועשרים דקות אחרי השעה היעודה ניתן היה לספור שם לא יותר מכעשרים-שלושים איכפתניקים שהיו מוכנים לצאת אל הקור בשביל משהו הזוי כמו הכיבוש. בסך הכל באתי לצלם, ולא היו לי אופניים, וגם ככה היו לי דברים יותר מעניינים לעשות כמו לשבת בבית קפה ולדבר על בלוגים.

אבל זה לא מה שהתכוונתי לספר. בדרך הלוך, ממש למרגלות תיאטרון בית לסין, שני ילדים שיחקו זה עם זה בצורה די מוזרה. אחד עמד והשני החטיף לו מכות. בידידות כאילו. אני בחביבות כאילו, סיננתי תוך כדי הליכה: "לא להרביץ". הילד, שהיה נראה אפילו יותר חנון ממה שאני נראיתי בגילו (שאותו קשה לי לנחש אבל הוא בטח משהו כמו 10-11 ) לא נשאר חייב וצעק לעברי: "תיזהר שאני לא ארביץ גם לך". אולי אני אקרא לביבי נתניהו ונרביץ לו יחד.

פייסבוקיסטים, קבלו המלצה חמה לתוסף פיירפוקס שישדרג לכם את חוויית השימוש השוטפת: Boost for Facebook.

התוסף יתקין לכם סרגל כלים קטן בדפדפן. לאחר ההתקנה, תאלצו להקדיש כמה דקות כדי להגדיר באיזו דרגת צלייה תרצו את הפייס שלכם. לשם כך לחצו על כפתור Shortcuts ובחרו באפשרות האחרונה – Boost Settings.

בין השאר תמצאו שם:

1. אפשרות לשנות את הסקין של הפייסבוק שלכם
2. לוג-אין אוטומטי ברגע שאתם פותחים חלון או טאב עם פייסבוק
3. הקץ לרפרש – רענון אוטומטי של פייסבוק
4. חלונית קטנה ולא מטרידה תקפוץ בצד העמוד כל פעם שקיבלתם הודעה, חבר שלכם פירסם פתק, וכו'
5. אפשרות לצפות בעד 100 תמונות בעמוד אחד - חוסך מעבר מתיש בין עמודים
6. מסתיר פרסומות

אני משתמש בו כבר שבועיים, פחות או יותר, ובהחלט מרוצה. הבעיה היחידה עם התוסף היא שהוא מגביל את השימוש בפייסבוק על פיירפוקס למשתמש אחד. השני ייאלץ לפתוח לצורך העניין דפדפן אחר

תומר ליכטש מצא לי גריזמאנקי שחוסך את התהליך המעצבן של העתקת פרטי אירוע מפייסבוק לקלנדר של גוגל:

קודם כל מתקינים את האד-און של גריזמאנקי לפיירפוקס

—צריך רק ללחוץ על Install now—

עושים ריסטארט לדפדפן

ואז מתקינים את הגריזמאנקי

—צריך רק ללחוץ בצד ימין למעלה על Install this script —

עכשיו מתחת לאייקון של האירוע מצד ימין למעלה יש לכם כפתור שמשגר את כל הפרטים של אירוע הפייסבוק לרובריקות המתאימות בגוגל-קלנדר!

החטוף

ילידי 1977 (פחות או יותר) מוזמנים להזכר (ולהתרגש) עם נעימת הסגירה של המיני סדרה "החטוף". אני מחפש אותה מאז תחילת העשור, עוד מהתקופה שעבדתי באינדקס טמקא. מאז, האינטרנט, כמו גם יכולות החיפוש שלי, התפתחו קצת. היום סוף סוף מצאתי. הסדרה התבססה על ספרו The Kidnaped של רוברט לואיס סטיבנסון שעסק בהיסטוריה של אנגליה וסקוטלנד, אבל באופן מפתיע מדובר בהפקה גרמנית בשם Die Abenteuer des David Balfour

בשבוע שעבר חוויתי הארה בנוגע לפייסבוק. הכל החל כשפנה אלי עמית לעבודה ושאל אותי כיצד ניתן לפרסם הודעה קולקטיבית לכל החברים שלו, מבלי להטריד אותם. פתחתי את פייסבוק וחיפשתי דרך יעילה להפיץ במרוכז את השמועה על המאורע הנדיר. גיליתי שבכל דרך שאבחר, אני תלוי בעירונותם ההולכת וקטנה של חבריי למנגנון העידכונים השוטפים (הניוז פיד). גיליתי שגם אם אמצא אפליקציה מעולה לצורך העניין, אני עדיין תלוי בהימצאותה אצל כל אחד מהחברים שלי. לא משנה באיזו דרך הייתי בוחר – עידכון סטאטוס, או פתיחת אירוע – לכל היותר היה זה אילתור חובבני, שלא יאה לאתר שזה עתה פיסה זעירה ממנה נמכרה ב-240 מיליון דולר. כשגיליתי שלרשת החברתית הישראלית HOOK יש פיצ'ר בשם "קריאה" שיכול היה לענות לי בדיוק על הצורך הזה, נדלקה לי נורה אדומה. האם יתכן, שעם כל הפרגון למהפכה שהיא חוללה, כבר הגיע הזמן לצנן את ההתלהבות מפייסבוק? כמה תהליכים שהבשילו לאחרונה עשויים בהחלט להצביע על כך.

הזינוק של פייסבוק עלול להתקל בקרוב מאוד בתקרת זכוכית. גם אם המימשק שלה יתורגם לעברית, עדיין אין שום סיכוי שבעולם שכך יקרה גם לאלפי האפליקציות שהיא מציעה. בסופו של דבר יש גבול למלאי הצעירים המגניבים ברוחם ששוחים עם אנגלית כמו דג במים. אפילו מנוע החיפוש המהולל של גוגל לא מתקרב ל-100% חדירה. אבל גם אם פייסבוק לא תשתלט על השוק הרשות החברתיות, הפייסבוקיזם, כקונספט, הולך להשתלט עליו, ובגדול.

בחצי שנה פייסבוק הצליחה לעשות לכל השחקנים האחרים בשוק וואחאד בית ספר. למזלן לא היה זה מסוג בתי הספר שחוטפים בהם מכות, אלא כזה שבאמת לומדים בו. והן היטיבו ללמוד. לפני קצת למעלה מחודש הכריז רופרט מרדוק, כמעט מבלי למצמץ, כי מייספייס עומדת ללכת בעקבות פייסבוק ולפתוח את הפלטפורמה שלה למפתחים חיצוניים שיוכלו לפתח לה אפליקציות. אבל זו היתה רק יריית הפתיחה במערכה. בתחילת החודש השיקה גוגל את OpenSocial, סט כלים לכתיבת אפליקציות לרשתות חברתיות. הסט החדש יהיה מותאם לשורה ארוכה של רשתות חברתיות בהן לינקד-אין, אורקוט ופרנדסטר. מי שלא זוכר, פתיחת הפלטפורמה למפתחים חיצונים היא שהחלה לפני פחות מחצי שנה את הזינוק המטאורי של פייסבוק. לאחר שהרשתות האחרות יפתחו גם הן את שעריהן למפתחים חיצוניים, צפוייה פייסבוק לאבד את את היתרון הכי משמעותי שלה. אחרי זה להעתיק את הניוז פיד זה כבר ממש בוטנים (תשאלו את מנהלי הרשת הישראלית BONA – הם כבר עשו את זה). הדבר האחרון שהיה חסר לה הוא שהרשת החברתית הגדולה בעולם – מייספייס – תודיע שגם היא בעניין. וזה בדיוק מה שקרה.

הגולשים, הם אמנם ממשיכים להישאב אל פייסבוק כמו אל חור השחור, אבל אחרי שיבינו איך עובד הפרינציפ, אחרי שיתעייפו מגידול עציצים ווירטואליים, ואחרי שיבהלו מבקשות חברות שיגיעו מהההורים שלהם, הם יתחילו להסתכל לצדדים ולחפש את המועדון המגניב הבא. זה שההורים והערסים עוד לא גילו. כשהם יעשו זאת הם ימצאו שפע רשתות חברתיות שהת גלחו על הזקן של פייסבוק, והפנימו את הלקחים. עם כל הכבוד לגאונות של פייסבוק, מובילי הדעה מוכנים להעדיף מקומות אקסקסלוסיבים, אפילו אם יש בה פגמים. די בהרף עין במקומות הבילוי הצנועים שלהם בשביל להבין את זה. שם המשחק יהיה נישתיות, עיצוב והנדסת אנוש. והתשובה לא תגיע רק ממייספייס אלא גם מהשוק המקומי. אניה בת ה-16 מראשל"צ אפילו לא שמעה על פייסבוק והיא מעדיפה את פיצ'ר ה"דיבורים" של רשת התיכוניסטים BONA. הרשת החברתית העיסקית HOOK, מהווה אלטרנטיבה עברית ופחות אנאלית לרשת לינקד-אין, ואני אישית כבר קיבלתי דרכה הצעת עבודה ימים ספורים לאחר שנרשמתי. אתר הסטודנטים פרופסור הושק לא מזמן מחדש, הפעם בפורמט של רשת חברתית ורשת Showme מציעה לאכסן תמונות ושפע דרכים למשוך אליהן את תשומת הלב. כל אלה הם דוגמאות לאתרים מעוצבים ושוקקי חיים שמיטיבים מפייסבוק להתאים לקהל היעד ולפונקציה שהם אמורים למלא. תוסיפו להם את התבלינים הממש לא סודיים של פייסבוק. וזהו – העניין גמור. על פי סקר "מדגם" 31 אחוזים מהגולשים בישראל בכלל לא שמעו על רשתות חברתיות, ו-74 אחוזים אינם חברים ברשת חברתית כלשהי – כך שהגל נמצא רק בראשיתו ועוד צפוי להיות פה שמח. שמח מאוד אפילו.

ב-2007-2008, להגיד רשת חברתית זה כמו להגיד אתר בשנת 2000. הרשת החברתית זו הפורמט הכי יעיל לגרום לגולשים לתקשר זה עם זה, ליצור תוכן, והכי חשוב – להידבק למסך. כך שזה לא המותג טמבל, זה המושג.

עוד משחר ימי ברשת רציתי אתר פרטי. כזה שאוכל לפרסם בו את הגיגי ותמונותיי ויהיה רק שלי. אפילו ספר html קניתי. זה היה אי שם בשנת 2000, הרבה לפני ששמעתי לראשונה על המילה בלוג. מאז הספקתי לעבוד בשלושה פורטלים ולהפוך לכתב אינטרנט – אבל בלוג לא טרחתי לפתוח. בלוג?! אפילו פעילות ראויה ברשת חברתית לא רשמתי על שמי. כתבתי על בלוגים, ובלוגרים, ובכל פעם הבטחתי לעצמי שאו-טו-טו. בין לבין מרחתי את עצמי בשלל תירוצים, מדוע לא לקפוץ למים הקרים.

ואז הגיע פייסבוק, וחיסל את כולם. פשוט מאוד – נוכחות אינטרנטית היא דבר טוב ויפה – אך אין בה די, אם היא אינה מלווה בכלי הפצה ראוי שיגבה אותה. לקח לי פחות מחמישה חודשים מאז שגיליתי את המכשיר המדהים הזה, כדי לקנות דומיין, ולהתקין את וורדפרס ולצאת לדרך.